החולים לפני הכול
העיקרון הראשון של בית החולים של המנזר בימי הביניים הוא שהחולים קודמים לכול. כלל נזירי שנכתב במאה השישית, ואשר עיצב את חיי המנזרים במערב במשך מאות שנים לאחר מכן, מציב את הטיפול בחולים מעל לכל חובה אחרת של הבית: ”לפני הכול ומעל לכול יש לטפל בחולים, כדי שישרתו אותם באמת כמו את המשיח עצמו.“
הטעם לכך לקוח מן הבשורה. ביום הדין האחרון אומר המשיח לאלה העומדים לימינו: ”חולה הייתי ובִּקַּרְתֶּם אותי“, וכן ”כל אשר עשיתם לאחד מאחַי הקטנים האלה, לי עשיתם.“ הכלל קורא את המילים האלה כפשוטן. מי שמשרת אח חולה משרת את המשיח; מי שמזניח אותו מזניח את המשיח. לפיכך הטיפול בחולים אינו מעשה טוב אחד מני רבים. הוא צורה של עבודת האל, הנעשית בחדר החולים ולא במקהלה.
מפרק אחד זה צמחו שש מאות שנים של בנייה. משום שהחולים היו אמורים להיות משורתים ראשונים, נזקקו למקום משלהם: קרוב דיו לכנסייה כדי להשתתף בתפילתה, ורחוק דיו מבית העבודה כדי שיהיה שקט. בית החולים של המנזר, על חדריו, על מטבחו ועל האח הממונה עליו, החל כתשובה למשפט אחד בכלל.
הכלל לא רק ציווה על הטיפול; הוא גם פינה לו מקום. למען החולים הוקלה המשמעת הרגילה של הבית. רחצה, שהבריאים נהגו בה לעתים רחוקות, הייתה אמורה להיות מוצעת לחולים לעתים קרובות ככל שהועילה להם. בשר של בעלי ארבע רגליים, שהכלל מנע בדרך כלל, הותר לחלשים מאוד, עד שישובו לאיתנם. במנהגים שהתפתחו מאוחר יותר סביב הכלל, שוחרר בית החולים גם מן השתיקה המחמירה של הקלויסטר, כדי שהחולים יוכלו לבקש את מה שנזקקו לו וידברו אליהם בחסד.
הכלל ביקש דבר מה גם מן החולים. עליהם היה לזכור שמשרתים אותם לכבוד האל, ושאל להם לצער את האחים המשרתים אותם בדרישות מופרזות. ואף כאן הגן עליהם הכלל: אח חולה שקשה היה לשרתו עדיין היה ראוי שיישאו אותו בסבלנות, משום שהגמול על סבלנות זו גדול עוד יותר. החובה פעלה בשני הכיוונים, אך כובדה היה מוטל על הבריאים.
האחריות לכל זה הייתה מוטלת על אב המנזר. עליו היה למנות אח לשרת את החולים — אחד שירא את האל והיה חרוץ וקפדן — ולתת לחולים חדר מיוחד להם. עליו היה לדאוג שלעולם לא יוזנחו, לא בידי הממונה על המחסן (cellerarius) שסיפק את צורכיהם ולא בידי האחים ששירתו אותם. אם הוזנחו, האשמה הייתה שלו: הכלל מזכיר לאב המנזר שעליו לתת דין וחשבון על כל כישלון של המופקדים בידיו. הנזיר המטפל בחולים לא היה מתנדב אלא בעל משרה, והמשרה הייתה שמורה בידי הסמכות העליונה בבית.
שלושה דברים נובעים מפרק זה, והם עיצבו כל בית חולים של מנזר שבא אחריו. משרתים את החולים למען המשיח, לא למען רווח או מוניטין. הטיפול בהם קודם לסדר הרגיל של היום. ומישהו מתמנה להיות אחראי לו, כדי שאף חולה לא יהיה תלוי ברצון טוב בלבד.
ב־IHS Bethlehem Church, ”לפני הכול ומעל לכול“ היא חובתנו הראשונה, כפשוטה. כאשר מגיעה אלינו בקשת תפילה למען חולה, השם מתווסף לתפילותינו לפני שנפתחת כל עבודה אחרת של התאגיד — לפני התצפית, לפני הכתיבה, לפני כל יצירת אמנות. דבר בלוח הזמנים שלנו אינו רשאי לעכב זאת.
