יומו של הנזיר המטפל בחולים
יומו של הנזיר המטפל בחולים היה היום הנזירי, מופנה אל החולים. ספרי המנהגים של המאה האחת־עשרה — ספרים שתיעדו, שעה אחר שעה, כיצד חי מנזר גדול בפועל — מתארים את חובותיו בפירוט, ומה שהם מתארים אינו משמרת עבודה אלא מחזור של תפילה ושירות המשתלב בתפילת השעות.
היום התחיל בחשכה. לפני תפילת הלילה, בשעה שהקהילה קמה לוויגיליות, עבר הנזיר המטפל בחולים בחדרי החולים עם פנס, כדי לראות מי ער, מי סובל כאב, מי זקוק למים או לשמיכה, ומי אין להשאירו לבדו. אחר כך הלך לכנסייה, או אמר את התפילה עם אותם חולים שהיו מסוגלים לכך.
לאחר תפילת הבוקר הביא מזון. ארוחות החולים הוכנו במטבח של בית החולים עצמו, בנפרד מאלה של האחים הבריאים, והוגשו בזמנים משלהן. החולים לא המתינו לארוחה העיקרית היחידה של הקהילה; הם אכלו מוקדם יותר ולעתים קרובות יותר, וקיבלו את מה שהכלל התיר להם ואשר לא היה לקהילה — בשר לחלשים מאוד, לחם לבן, ביצים, מנת יין. הנזיר המטפל בחולים הגיש להם בעצמו ופינה אחריהם.
שעות היום הוקדשו לגן ולמחסן. הוא טיפח את ערוגות הצמחים, קטף צמחים ותלה אותם לייבוש, שמר על סדר צנצנותיו וקופסאותיו, והכין את המרתחים והמשקאות החמים שיידרשו במשך היום. הוא שמר על האש והמנורה של בית החולים, ודאג שבית המרחץ יהיה מוכן כאשר הותרה רחצה. בין משימות אלה ישב עם החולים, קרא לפניהם והתפלל עמם.
ספרי המנהגים העניקו לו חירות אחת שכמעט לשום נזיר אחר לא הייתה. הקלויסטר חי בשתיקה; הדיבור צומצם למינימום ולעתים קרובות הוחלף בסימנים. אך הנזיר המטפל בחולים יכול היה לדבר אל החולים בכל עת שצורכיהם חייבו זאת, והחולים יכלו לדבר אליו. כלל השתיקה, ששלט כמעט בכל רגע אחר של החיים הנזיריים, פינה את מקומו מפני צורכי החולים.
הוא היה גם שליחם אל הכומר. כאשר אח חולה ביקש להתוודות, הביא אליו הנזיר המטפל בחולים כומר. כאשר לא יכול היה לבוא אל המזבח, דאג הנזיר המטפל בחולים שהקומוניון הקדוש יובא אל מיטתו, והכין את המקום בנר ובמפה נקייה. הסקרמנטים לא היו בידו להעניק; לדאוג שיגיעו אל החולים — זה היה תפקידו.
לאחר תפילת הערב הכין את המיטות ללילה, החליף את מה שהיה צריך החלפה, ודאג שלכל חולה יהיה מה שיזדקק לו עד הבוקר. לאחר תפילת השלמה (Completorium), התפילה האחרונה של היום, כאשר הקהילה הלכה למנוחתה, ערך שוב את הסבב. לעתים קרובות ישן סמוך לחולים, כדי שיוכלו לקרוא לו.
הייתה עוד חובה אחת, הכבדה מכולן. כאשר אח חולה נראה קרוב למוות, היכה הנזיר המטפל בחולים, או אח שהוצב לשמור, בלוח עץ במכות מהירות. לשמע הקול הזה עזבה הקהילה כולה את כל אשר עשתה, אפילו את התפילה במקהלה, ובאה מיד אל המיטה, כדי שאיש לא ימות לבדו וכל אח יתפלל על זה ההולך לעולמו.
מה שמתארים ספרי המנהגים, אם כן, הוא חיים שבהם הטיפול בחולים שזור בתפילה בכל נקודה. סבביו של הנזיר המטפל בחולים חלים בשעות התפילה; שירותו מתחיל ומסתיים בתפילת הקהילה; והרגע החגיגי ביותר במלאכתו קורא לבית כולו אל המיטה.
ב־IHS Bethlehem Church גם יומנו מסודר על פי תפילת השעות באותו אופן. ארבע פעמים בכל יום — בבוקר, בצהריים, בערב ובלילה — אנו מתפללים על כל שם שהופקד בידינו. הליווי המוצע באופן מקוון נקבע לאותן שעות עצמן, כדי שמי שמצטרפים אלינו ממיטת חוליים יתפללו בדיוק בשעה שבה התאגיד מתפלל עליהם.
