הטיפול בגוססים והקבורה
במנזר של ימי הביניים איש לא מת לבדו, ואיש שמת לא נשכח. הטיפול בגוססים היה המלאכה האחרונה והחגיגית ביותר של בית החולים, והמנזר הקיף אותה בליטורגיה משלה.
כאשר מחלתו של אח פנתה אל המוות, העניק לו כומר מן הקהילה את משיחת החולים, בהתפללו עליו ובמשחו אותו בשמן הקודש. הוא קיבל את הקומוניון הקדוש בפעם האחרונה, כצידה לדרך (viaticum) — מזון למסע. כאשר התקרב המוות, נקראו לצדו התפילות לגוססים: ליטניית הקדושים, והפקדת הנשמה, השולחת את הגוסס לדרכו בשם האב שברא אותו, הבן שגאל אותו ורוח הקודש שקידשה אותו.
במנזרים רבים ציין מנהג נוסף את השעה האחרונה. שק נפרש על הארץ ואפר פוזר עליו, לעתים קרובות בצורת צלב, והאח הגוסס הורם ממיטתו והושכב עליו. הוא עזב את העולם כפי שלימדוהו לחיות בו: כעפר, וכמי שמסומן בצלב. לקול לוח העץ התאספה הקהילה כולה סביבו ושרה את מזמורי התהלים, והוסיפה לשיר עד שמת, כדי שנשימתו האחרונה תינשם בתוך תפילת אחיו.
טקסים אלה היו מלאכתו של הכומר. הנזיר המטפל בחולים לא משח ולא העניק את הסקרמנט; חלקו היה להכין ולקרוא. הוא צפה בסימנים שהשעה הגיעה, שלח לקרוא לכומר, הניח את השמן, הנר והצלב, הכין את השק והאפר, ונתן את האות שהביא את הקהילה. כשהכול הסתיים, רחץ והלביש את הגופה לקבורה ושמר לצדה עד שנישאה אל הכנסייה.
המוות לא סיים את דאגת המנזר. שמו של האח נרשם בנקרולוגיה, ספר המתים, תחת יום מותו. בכל יום, באסיפת הקפיטולום, נקראו בקול השמות השייכים לאותו יום, כדי שהקהילה תתפלל עליהם, ובכל יום השנה הוקרבה מיסה. הנקרולוגיה התקיימה כדי שאיש לא יישכח — לא הגדולים, לא האלמונים, ולא האח שמת זמן רב לפני שמישהו מן החיים כעת נכנס אל הבית.
המנזרים גם חלקו ביניהם את מתיהם. כאשר מת חבר בקהילה, אפשר היה לשלוח שליח עם מגילת קלף ארוכה מבית לבית. בכל מנזר התקבל השם, הובטחו תפילות, והקהילה הוסיפה את מתיה שלה ושורה משלה לפני ששלחה את המגילה הלאה. כך יכלו להתפלל על אח אחד בעשרות בתים שמעולם לא ראה.
לא לכל מי שמת במנזר הייתה משפחה בין כתליו. לנזירים היו הורים, אחים ואחיות בעולם, וגם מיטיבים מן ההדיוטות טופלו לעתים ונקברו בידי המנזרים. הידיעה על מוות נשלחה אל המשפחה שבחוץ; הקרובים התקבלו בקבורה ובתפילות שבאו אחריה, ואף שמותיהם שלהם יכלו להירשם לצד שמות האחים.
ב־IHS Bethlehem Church אנו מביאים כומר אל הגוססים לשם הסקרמנטים, מארגנים את הלוויה ואת מיסות הזיכרון, ורושמים את שם הנפטר ברישומי בית החולים שלנו, כדי שנתפלל עליו בכל יום השנה למותו. כאשר המשפחה מבקשת, אנו מוסרים לה את הרישום.
